יש לי סוד לגלות... בחיים יש הרבה חרא. זהו אמרתי, אמריקה התגלתה מחדש.
סתם לידע כללי, אני בן אדם מאוד אופטימי, בלי ציניות. רוב הזמן אני מסתובבת עם מצב רוח טוב על גבול החיוך התמידי, ואני טובה מאוד בלהתעלם ממה שלא טוב, לשים אותו בצד ולהמשיך הלאה. אני גם חושבת שזה מאוד טבעי לשכוח, לשים בצד, להתעסק בשטויות כי זה מה יש.
אבל לפעמים פשוט מקבלים סטירה מהמציאות שמעירה לרגע ומעיבה על כל השאר.
אני מסכימה שהעיצוב של הבלוג קצת אפל (למרות שלדעתי זה סתם מבליט את הכחול =) ).
אני גם מסכימה שלרוב, הנושאים שאני כותבת עליהם קצת כבדים.
לצערי, יש דברים הרבה יותר מדכאים שכתבתי.
כי כשאני שמחה, אני שמחה עם כל הלב.
כשאני אוהבת מישהו, מרגישים את זה מאוד.
כשאני כועסת, זה גם עם כל הלב (והריאות).
וכשאני עצובה... מה לעשות.
יש אנשים שלוקחים הכל בקלות מעוררת קנאה.
אני מאז ומעולם לקחתי הכל חזק ללב. ואני הראשונה שצריכה להתמודד וללמוד לחיות עם זה, ולשים דברים בפרופורציות, ולהחזיק את עצמי מאוד כשאני כועסת, ולפנות להיגיון ולאי אילו הגנות אחרות כשאני עצובה. זה לא כזה קל.
ולמרות זאת כלפי חוץ אני נראית חזקה ולא בוכה משום דבר ושומרת על ארשת שמחה ועל מצב רוח טוב, כי אכפת לי מאנשים אחרים ולא בא לי להעיק.
אז כשמגיבים על משהו שנכתב... מומלץ לשים לב למילים. ועוד משהו שהוא מאוד אישי? שנכתב תוך מחשבה רבה? אני הייתי שוקלת טוב טוב מה לכתוב ואיך, אבל כנראה שזה בדיוק ההבדל.
לצערי, הפעם, זה לא נקרא "אפל" בעיניי.
לא חרגתי לרגע מהמציאות. כל משפט באמת קרה. וקורה.
התיאור ציורי, כי אני אוהבת לקחת חרא ולהפוך אותו למעין ציור, בדרך היחידה שאני מכירה.
לחפור על המציאות? אם אני אכתוב את האמת במילים הכי בוטות זה מה שיצא:
המחלה הזאת היא חרא! חרא שנפל על המשפחה שלי כרעם ביום בהיר, הייתה תקופה שהיינו יותר בבית חולים מאשר בבית, ואת רואה איך מישהו נעלם לך מול העיניים, לא מסוגל לעמוד, לא מסוגל ללכת, עייף, עם שטפי דם בכל מקום, כואב אבל לא מספר כדי לא להעיק וכו' (אין לי באמת כוח לרשום). את רואה איך המשפחה שלך מתדרדרת ביחד עם זה, ואיך, לא משנה מה נעשה, אין תקווה כי אין שום דבר שהרופאים יכולים לעשות חוץ מלחכות שהוא, תסלח/י לי, יתפגר, וזה קצת נראה כאילו הם הרימו ידיים כי גם לבית חולים הפסקנו ללכת, אבל רק בינתיים עד שיהיה באמת גרוע.
אפל זה לפתור בתשבץ "מקום לחולים סופניים 6 אותיות" (הוספיס) ולהגיד פאק, אז על זה הם דיברו.
באותו יום הייתי בעבודה, ההורים שלי היו בחו"ל עם אחותי, כך שהייתי לבד בבית לתקופה די ארוכה. ידעתי שיש בעיות, לא ידעתי עד כמה. אז אמא התקשרה ובנונשלנטיות אומרת "חזרו הבדיקות, זה ככה וככה". בום. הלב שלי נפל עמוק למטה והתחלתי לבכות. מההרגשה הזאת של מחנק שלא מאפשר לנשום. למזלי הגעתי מוקדם, כך שלא היה אף אחד והיחיד שראה אותי זה מישהו חמוד שעובד איתי וממש דאג, ברמה של לדבר עם האחראי עליי שיבדוק שהכל בסדר. מיותר לציין שאחרי 5 דקות נרגעתי והיום עבר כאילו כלום. זאת המציאות הלא אפלה מסתבר. יותר טוב?
נותרתי ללא מילים מהתגובה למטה, ואחרי זה עם יותר מדי מילים, אבל חפרתי מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
